אילוסטרציה - עלובי הערבה // סיפור לשמחת תורה
אילוסטרציה (צילום: יעקב נחומי, פלאש 90)
אאא

היה זה בערב שמחת תורה צרור הערבה האחרונה נחטפה מהארגז שהיה מונח בכניסה לבית הכנסת הגעתי אולי דקה אחרי שקנו אותה. איך אני יודע שרק לפני דקה קנו את הערבה האחרונה? כי אני הייתי שם, עשר דקות לפני עמדתי ליד הקופסה והסתכלתי על צרור הערבות האחרונות בייאוש. גרוש אין לי בכיס, ניסיתי לגרד כמה אגורת מכל הכיסים הרבים שיש לי. ויש לי הרבה כיסים. שלושת הכיסים של החליפה משתי הכיסים האחוריים של המכנסים ואפילו חיפשתי מתחת לכובע. 30 אגורות זה מה שמצאתי. הסתכל כה וכה ימין שמאל, שמאל ימין. ומחשבה טורדנית עלתה לי בראש, אולי אקח את צרור הערבות האחרון. אשלם אחרי החג לא יקרה כלום הלוואה זה לא גזל ניסיתי לנחם את עצמי.

ובעוד אני מושיט את ידי אחורה קדימה. עבר ילד כבן 7 מאחורי והביט בי בעיניים מתוקות כאילו אומר לי: לא מתאים לך לגנוב. הסתכלתי לכיוון הפוך ממנו והרמתי ערבה כאילו אני בודק את הלבלוב איך תמיד זה קורה לי חשבתי לעצמי אני התפרן של השכונה. זה שלא מסוגל להחזיק בעבודה מסודרת יותר מחודשיים. ועל כוילל אין מה לדבר. מעיפים אותי אחרי יומיים. תמיד אני מגיע לחג סוכות בלי שקל בכיס ועם כמה מאות שקלים שאני חייב לכמה שכנים נדבנים שממש תרמו לי מעצמם אחרי שלא הריחו ריח של בישולים בבית שלי. אפילו את האתרוג והלולב ספק אם יצאתי ידי חובה באופן מושלם מאחר ששילמתי למוכר בהבטחה על תשלום לאחר חג. טוב הוא מכיר אותי כל שנה אני משלם לו בט"ו בשבט או אפילו לקראת פורים כשעסקני העיר פותחים את ידיהם.

אבל צרור הערבות  האחרון המונח בקופסה ממש שיגע אותי. ממש לא היה בא לי להגיע לבית כנסת ולהיות זה שאין לו ערבות לחבוט בהם. מה גם שהילדים שלי ישאלו שאלות ובטח לא יגישו לי מים למלאות את פי כי תשובות אין לי. באמת היה בא לי לחבות את עצמי איך אני מגיע למצבים שאין לי אפילו חמישה שקלים לקניית ערבות. ובכלל איזה מצווה יש בלחבוט ערבות באדמה. כאילו לוקחים את הערבה. המצווה שאף אחד לא בודק אותה בזכוכית מגדלת. שאנשים אפילו לא מוכנים למכור אותה! בקושי כמה ילדים. שגם הם מניחים ארגז של ירקות מלאים בערבות עם איזה קופסת צדקה משומשת כדי שאנשים ידחפו לשם את הכסף. כאילו להצדיק את המשל הידוע שהערבה משולה לאדם בלי כלום. יבש כזה בלי טעם בלי ריח. ומה גם שבסוף החג חובטים באדם הזה עד שמשאירם אותו ערום וחסר עלים.

בעצם אם אני חושב על זה אני מרגיש ממש כמו ערבה בלי טעם ובלי ריח אולי קצת מיותר בעולם. גדלתי בבית רגיל למדי. עם אבא רגיל למדי - נהג אוטובוס. כשהייתי קטן התגאיתי בזה שאבא שלי נהג אוטובוס היום אני יודע שניצלו אותו בחברה שבה הוא עבד, 12 שעות נהיגה ביום ללא תוספת במשכורת, תמיד לא היה לו כסף מיותר, לא לתת לנו כסף לקנות ממתקים לטיול הגדול. ולא לצאת עם חברים לבריכה המחוממת. אין כסף למותרות הוא היה אומר ואני הפנמתי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ככל שאני ממשיך לחשוב על זה - הדמיון ביני לבין הערבה הולך וגדל. בלי טעם ובלי ריח.

אבא היה אדם לא מעניין, אפשר לומר הכי לא מעניין בשכונה. בית עבודה עבודה בית. תפילות במניין. שבת קידוש והבדלה, בזה הסתכם השבוע שלו. לא היו לו חלומות לא היו שאיפות. אדם אפור שלובש את אותו ג'קט שחור כבר מעל לעשור. אם היה אפשר לסכם אותו במילה אחת הייתי אומר 'ערבה' בלי טעם ובלי ריח. 

אני לא ממעיט בערכו של אבא לו הייתם שואלים אותו, אני מעריך שזה מה שהוא היה אומר על עצמו. הוא מעולם לא ציפה למשהו מעבר למה שיש לו כרגע. זכור לי מקרה אחד שילד דפק על דלת ביתנו וטען באוזני אבי שזרקתי לו אבן על המצח, עזבו את זה שלא היה לו שום פצע. אבל אני מעולם לא ראיתי את הילד הזה ובטח שלא שיחקתי איתי. אבא לקח אותי לחדר הוציא חגורה. וזה כאב תאמינו לי. 

שבעה ילדים יש לו ואת כולם הוא חינך לתורה. כלומר הוא לפחות שלח אותנו ללמוד תורה. אם למדנו או לא זה לא היה בעיה שלו. אלא של הרב בתלמוד תורה שבטח לא לימד אותנו. אם העיפו אותי מהכיתה העדפתי לא לספר לאבא פשוט לקום בבוקר להכין את התיק ולצאת לשוטט ברחובות. אחרי כמה ימיים של שיטוטים אבא גילה שזרקו אותי והוא ארב לי מחוץ לדלת החזיר אותי הביתה הכניס אותי לחדר וזה כאב. תאמינו לי שזה כאב. 

הילדות שלי בצל אבא לא היו נוחים למדי. הרבה כסף לא היה. גדלנו על מרגרינה ולחם שחור. גם חום ואהבה לא ליטפו את חיינו. כשהייתי רב עם אחי אבא היה צועק "אני לא גננת" לעולם לא ניסה לחקור ולרדת לעומק האמת מי באמת אשם או לא במריבה. 

לא היה לי ציפייה לצאת מהמעגל הזה. מהקיבעון הגשמי והרוחני מהמחשבה שמה שהיה הוא שיהיה. 

גם כשגדלתי דברים לא השתנו בישיבה לא הייתי השפיץ, שרדתי מישיבה לישיבה עד שהתחתנתי בגיל צעיר במיוחד בניסיון לברוח מהישיבה שהייתה בעיניי כמו כלא 4 לבחורי ישיבות.

אכן במחשבה לאחור אני הוא הערבה זולה ופשוטה שאפילו לא יודעים למי צריך לשלם עליה כי אין אחד שרוצה למכור אותה. 

מינה וביה ותוך כדי שהחיים רצים לי בראש אני מסתכל על צרור הערבות האחרון המונח בארגז וליבי בסערת רוחות. דמעה מתגלגלת לי בעיניים "עד מתי אהיה כערבה נידחת שמחר בבוקר כולם יחבטו בה"  הרגשתי את עצמי מחובר לערבה המסכנה והחבוטה. ערבה שלא משבחים אותה ולא מהללים .למרות שבלעדיה אין מצווה ואין חג. אין שמחה ואין עליה לרגל. 

לא הייתה לי התלבטות אם לגנוב או להשאיל את צרור הערבות. זה כאילו להגיד שהחיים שלי לא יכולים להשתנות. זה כמו לחיות עם ולהרגיש בלי. נזכרתי בכיתה ה'  כשהגיע רב צעיר ונמרץ לכיתה ושאל אותנו מתוך התלהבות של מחנך צעיר. "מי לא רוצה להצליח במבחן"  הייתי היחיד בכיתה שהרים את היד. לנוכח פליאתו של הרב, ובתמימות של ילד בגיל 11  הסברתי שאם אני אצליח פעם אחת אני אצטרך להצליח תמיד. ואני לא יכול להצליח כי אני לא יוצלח. העיניים של הרב התעגלו אבל הוא לא הבין את הרמז. את התמרור שקרא לו לעצור הכול ולחשב מסלול מחדש. אם ילד לא רוצה להצליח בכיתה ה למה שיצליח בהמשך החיים. בישיבה בנישואים בחינוך ילדים? 

החלטתי שאני לא לוקח בכוח את הערבה אם אין לי כסף בכיס כנראה שאני לא שווה אפילו לחבוט ערבה. 

לבסוף הלכתי משם. מהורהר קמעה. הגעתי הביתה ריח של טיטולים עלה באפי. גם אשתי היא סוג של ערבה חבוטה. משפחה ילדים אוכל הכול הסתובב לי בעיניים. ישבתי על הספה עשויה מעור סינטטי שירשתי משכן אברך שירש מחמיו. 
ואז הכתה בי המחשבה שאפילו לגנוב צרור עלים שקרויים ערבה אני לא מעז. הרי מחר הם לא יהיו שווים את ה 30 אגורות שיש עלי. ועדיין חוסר האומץ שמלווה אותי בחיים. חוסר המעש. חוסר הרצון לפרוץ גבולות לנסות להשתנות. הידיעה שאפילו גנב אני לא יכול להיות גרמה לי להרגיש מבואס. וכאן אתם בטח לא תסכימו איתי. להגיע לשפל של לרצות באופן כל כך אובססיבי לגנוב צרור עלוב של ערבות ללא טעם וריח. אתם בטח חושבים שנפלתם על אדם שפל. 
אבל לא. 

לא ראיתי את זה ככה. ההרגשה והרצון שלי לעשות מהלך היה חזק ממני. קמתי מהספה בלי לדבר מילה. ורצתי לבית הכנסת כמו מנשה בשעתו שהיה מרים את שיפולי גלימתו כדי לרוץ לעבוד עבודה זרה. השכן, כן ההוא שנידב לי את הספה המיושנת בדיוק יצא מהבית וקרא לי בשמי, לא התייחסתי דילגתי את המדרגות שלוש שלוש. ותוך שתי דקות הייתי בבית הכנסת. הארגז של הערבות עדיין שם. נשמתי לרווחה. אבל כשהצצתי בו הבנתי שגזל לא יהיה פה. 
הוא היה ריק! 

הרמתי את הקופה הצדקה המיושנת אולי התחבאו שם כמה עלים אבל לא הכול היה ריק. 

לרגע עמדתי משתומם. גם לגנוב ערבה ששווה כמה פרוטות אני לא מצליח. הדמעות כבר עמדו בפתח הנקובים שבעין. והם זלגו והרבה. לא יכולתי לעצור את הבכי. גנב אני לא. מצוות אני לא יכול לקיים. פרנסה אין. חברים גם לא. אז מי אני  בעצם? כנראה שאני אפילו לא ערבה. בטח שלא ערבה פורחת עם לבלוב. מיררתי בבכי. אולי אני ערבה אחרי החבטות? או אולי גם זה לא! 

לבכות אני יודע. את זה עשיתי הרבה. עמדתי מול הארגז הריק מערבות ובכיתי. הטעם המר של הדמעות היו מתוקות לי. 

אפילו לא גנב, חייכתי ובכיתי לעצמי. זר לו היה מסתכל עלי לא היה מבין. עומד לו אברך עם חליפה וכובע וממרר בבכי. 
לפתע הרגשתי ביד שמלטפת את כתפי הייתי בטוח שנתפסתי על חם. הסתובבתי וראיתי אדם מבוגר עם זקן ארוך ולבן עיניים רכות בצבע כחול עמוק. כאילו כל הטוב שיש בעולם התנקזו לו בכחול שבעין. 

הוא הסתכל על הארגז הריק ועלי ממושכת. ולא ניסה להפסיק את הבכי שלי רק הוציא טישו מהכיס והגיש לי. היה ניראה כאילו כל סיפור חיי ידועים ומוכרים לו. הוא לקח את ידי בעדינות והוביל אותי לכיסא פנוי התיישב לידי. והתחיל לדבר אלי בעיניים עצומות 

"אתה יודע למה לערבה אין טעם ואין ריח"? שאל בקול מלטף גמגמתי ש"לא" והוא המשיך, "יש אנשים שחושבים שאין להם טעם וריח הם חושבים שאין להם סיבה אמתית לחיים".

למעשה" הוא אמר" יש 4 סוגי אנשים. 

אחד: שחושב שהוא אתרוג - אדם בעל חשיבות  שכולו נוצץ ונקי הוד והדר לבושו ומעשיו ללא נקודות שחורות בחייו.

השני:  חושב שהוא בעל טעם אנין אבל יודע ומכיר שאין בו ריח לא הבעל גאווה הכי גדול בעיר אבל עדיין בעל חשיבות.

השלישי: אדם שחושב שיש בו ריח. ריח גן עדן אולי, אבל אין לו טעם ואינו מחשיב עצמו במעשיו או בחייו. 

הרביעי: הינו אדם שפל רוח ונמוך קומה. הדומה למשה רבנו שעליו אמרה התורה שהיה עניו מכל אדם. יודע שאין בו טעם ואין בו ריח. אדם שיודע שהוא כאין ואפס לעומת גדולתו של בוראו. אדם שיודע להעריך את המצוות ולמסור עליהם את נפשו. אדם שאולי לא שפר עליו חייו. אבל יקבל עליהם שכר כייסורים הממרקים נפשו של אדם. 

"ולמה חובטים בערבה"? שאלתי  בעודי ממלמל את תלתלי זקני. נדהם מהפשטות של הרעיון.

"חובטים בה" הוא אמר "לא בגלל שמזלזלים בה. אלא רק בכדי שאנחנו רוצים להכריז ולומר לקדוש ברוך הוא שיוציא אותנו מהגלות הקשה שאנו נמצאים בה. בה כל יהודי עלוב  נידמה בעיני אחרים כערבה ללא טעם וללא ריח. 
מהגלות בה הורים רואים את ילדיהם כערבה חבוטה. מהגלות בה מורה ומחנך לא מבין לנפש אדם ורואה בתלמידיו כנשמות ללא ריח וטעם.

מהגלות הנוראית שבה אני רואים את עצמנו ללא טעם וריח כאנשים פשוטים ומסכנים. 

החבטה באה להגיד - די. 

ניגבתי את שאריות הדמעות. ונעמדתי עם גב זקוף ואמרתי לעצמי בקול "אולי רציתי לגנוב ערבה כי חשבתי שאני דומה לה אולי לא הייתי הכי מוצלח בתלמוד תורה ואולי סבלתי פה ושם. אבל מה עם כל הרגעים היפים בחיים שפספסתי ברגע חיוכים קטנים שלא הכרתי תודה עליהם. חיבוק של ילד שמבקש סיפור לפני השינה. שירת אשת חייל לאישה אחרי שטרחה על הבית. מה עם כל אותם רגעים קטנים ומתוקים שיכולים להיות בתוך הפריים של התמונות חיים שלנו". 

הזקן שהבין שנרגעתי שלף מהכיס הפנימי של חליפתו צרור עלים של ערבות טריות ואמר כלאחר יד "קח את הערבות קניתי אותם לפני כמה דקות מהארגז פה  אין לי צורך בהם ראיתי אותם בודדות אז קניתי. 

לקחתי את הערבות בידיים רועדות קירבתי אותם לאפי והרחתי אותם. יכולתי להישבע באותם רגעים שהיה להם ריח של בושם מתוק ולא, לא דמיינתי.