אאא

האגדה מספרת על שתי צפרדעים שהלכו בדרך להנאתם ונפלו לרוע מזלם לבור עמוק מאוד באמצע הדרך.

הם ניסו לשווא לקפץ ולנתר שוב ושוב במטרה לצאת מהבור, אך כשנוכחו לראות שהבור עמוק מידי והן אינן יכולות לקפוץ אל שפתו, החלו לקרקר לעזרה.

חיש קל התאספו סביב הבור כל חברותיהן הצפרדעים שניתחו את המצב המורכב ובקריאות וקרקורים ייאשו במסקנותיהן את הצפרדעים האומללות שבבור שאין להן סיכוי בכלל אי פעם להגיע לשפת הבור.

אחת הצפרדעים באמת התייאשה לנוכח המצב ובחרה לחדול, אך השנייה- המשיכה בנחישות לקפוץ עוד ועוד ללא הפסקה, עד ש'במקרה' או שמא במאמץ עילאי, באחת הפעמים היא זינקה לגובה כה אדיר עד שהיא הצליחה להיחלץ ולצאת מהבור!...

כאשר חברותיה המשתוממות שאלוה בסקרנות: "מה סוד ההצלחה?..." היא ענתה להם -בשפת הסימנים- "הכל בזכות העידוד שלכם בלבד!..."

או אז הן הבינו לתדהמתן שמכיוון שהיא הייתה צפרדע חירשת, היא חשבה ופירשה בטעות נאיבית את תנועות הידיים והרגלים המתמידות שלהן כעידוד סוחף, ומסתבר שדווקא זה מה שנתן לה את הכוח להמשיך ולהיאבק עד הסוף הטוב.

מוסר ההשכל הוא שלפעמים אמנם מוטב לאטום אוזניים ולא לשמוע את הקריאות המייאשות של הזולת לגבי עצמנו ומה יצא מאיתנו, אם בכלל, בסוף...

אך נוכל גם לחשוב ולהבין מה רב כוחה של מילה טובה, של עידוד וחום אמיתי, שמסוגלים לתת לא רק לצפרדע אלא גם לאדם כמונו כוחות ומסוגלויות- לקפוץ ולהצליח לכבוש יעדים מעל הטבע.

***

"אל תהיה כזה רגיש..."

בשתי אופנים עיקריים הרגשות יכולים להוות הפרעה עבורנו.

כאשר אנו חווים למשל רגש בצורה מוגזמת, מה שמייצר אצלנו תגובה מופרזת ולא פרופורציונאלית,  או לחילופין חיסרון הרגש יכול להוות הפרעה, כאשר אנו לא חווים רגש במקום בו כן היינו צריכים 'להרגיש'.

היחס בין ויסות רגשי הוכח כמשמעותי למכלול הפרעות שכיחות כגון: הפרעות חרדה ודיכאון, הפרעות אכילה, בעיות התנהגות, אתגרי קשב וריכוז, הפרעות ויסות ועיבוד חושי והפרעת אישיות גבולית. בכל אחת מהן אחד הגורמים המשמעותיים להתפתחות והזנת המצב הוא קושי בויסות רגשי, ולכן טיפול במיומנויות ויסות הוא גם אמצעי לטפל בבעיה או לשלוט בה בצורה מיטבית יותר לאורך החיים.

האדם מורכב מ"מצבי אני" שונים.

אחד מהם הוא "האני הרגשי" והשני מהם הוא "האני ההגיוני". מה טוב מביניהם? שניהם!... תלוי מתי...

ברור שבעת מבחן לא רצוי להיות במצב "אני רגשי" שמוצף בפחד וחרדה כי אי אפשר להתנהל נכון במבחן...

מאידך וודאי שביום חתונתך מצופה ממך להיות במצב ,אני רגשי" ולא להיות חסר רגש ורציונאלי מידי, מה שיכול להעיד על בעיה.

לצורך כך על האדם לשאוף לאיזון, להגיע מצב של "אני הנבון", שמורכב מעבודה דיאלקטית של קבלה עצמית וקשיבות, ה"אני הנבון" שמווסת בין האני הרגשי לאני ההגיוני ויודע להחליש ולהגביר את העוצמה והמינון בהתאם לצורך המשתנה. זו המשמעות של ויסות רגשי.

"ויסות רגשי מתייחס לתהליכים שבאמצעותם אנו משפיעים על הרגשות שנחוש, על המועד שבו נחוש אותם, ועל האופן שבו אנו חווים ומביעים אותם (גרוס 1998)

"ויסות רגשי הוא התהליך שבו אנו יוזמים, נמנעים מרסנים, משמרים או מתאימים את הופעתם, צורתם ועוצמתם של רגשות ושל התהליכים הפיזיולוגיים הקשורים בהם" (וגנר 2012)

אסטרטגיות לויסות רגשי

החוקרים גרוס ותומפסון פרשו את האסטרטגיות השונות בהם משתמשים אנשים לויסות רגשי בחיי היומיום, במודע ושלא במודע. הם ציירו "רצף" אפשרי להתערבות בכמה 'תחנות' והדגימו את התהליכים השונים באמצעות הדוגמא הבאה:

אב מחליט לקחת את בנו להסתפר בפעם הראשונה בחייו. הילד חושש מאוד מהתספורת הראשונה וקיים חשש הוא יתפרץ רגשית בצורה לא מווסתת. בשלב מקדים זה קיימת לאב תחנה ראשונה אפשרית שהיא:

"בחירת מצב"- האב יכול לבחור מספרה מותאמת לילדים, לקחת אותו לספר שלו שאותו הוא מכיר או אולי להחליט שמוטב לספר אותו בבית ובכך מונע מראש כניסה לתקרית סבוכה אפשרית.

נניח, שבכל זאת הילד ראה ספר עם מראה מעט מלחיץ- זקן עבות ופנים מאיימות, הוא נלחץ ובוכה. כעת יש בפני האב אפשרות לנקוט בתחנה נוספת:

"תיקון מצב"- אפשר לתקן את המצב בתחילת הדרמה ממש, לבקש להחליף לספר השני, שנראה פחות מלחיץ למשל.

התספורת מתחילה, הילד מתעניין במתרחש עד שסבלנותו פוקעת והוא רוצה ללכת, הוא שוב בוכה. כעת ישנה תחנה אפשרית נוספת:

"הטיית קשב"- באמצעות 'הסחת דעת' מזכיר האב את מסיבת ה'חלאקה' הצפויה, את המתנות המיועדות והעוגה שאמא אפתה בבית ומסיח דעתו של הילד. הילד מקשיב בעניין אך אז מפעיל הספר את מכונת הגילוח. הילד נבהל ואומר שהוא מפחד מ"המפלצת המרעישה". כעת ישנה תחנה נוספת לפתרון:

"שינוי קוגנטיבי"- באמצעות 'הערכה מחדש' האב מנסה להרגיע את הילד ואומר לו שהרעש מזכיר בעצם את הרעש של הטרקטור בחצר שהוא כל כך אוהב לראות...

הילד משתכנע ונרגע לעוד מספר דקות עד שהוא רואה את ערימת השערות על הרצפה, נלחץ ומתחיל שוב לבכות. כעת התחנה האחרונה האפשרית:

"ויסות תגובה"- כאם אומר האב לבנו בכעס שילדים גדולים לא אמורים לבכות ושיפסיק מיד, כאן יכול האב גם לעזור לילד להרפות, להשתחרר ולהרגע בדרכים ואמצעים שונים נוספים.

סיפור זה מציג רצף מתפתח אפשרי של חמש אסטרטגיות לויסות רגשות. כל אסטרטגיה מתאימה לשלב אחר בתגובה הרגשית והן יעילות במצבי עוררות שונות, כאשר רק האחרונה והחמישית יעילה בזמן של התפרצות הרגש במלוא עוצמתו.

בכל אחת מהאסטרטגיות טמון גם חיסרון אפשרי.

בבחירת מצב טמון החיסרון האפשרי שאנשים יעדיפו 'הימנעות' על פני בחירה מורכבת, בתיקון קיים החשש שזה לא באמת יהיה תיקון אלא שינוי למצב אחר, פרובלמטי אולי לא פחות, בהסחת דעת החיסרון הוא שזה פתרון זמני ולא פעם לאחד החיבוק או הנשיקה המרגיעה תבוא התפרצות מצטברת ברמה גבוהה יותר, בשינוי קוגניטיבי- דרך מעולה וטיפולית- החיסרון הוא שהפתרון הוא לא 'כאן ועכשיו' ומצריך הכנה ואימון מקדים כדי להשתמש במחשבות מתקנות לעיוותי החשיבה והמחשבות האוטומטיות ובויסות תגובה משחרר לבסוף החיסרון הוא- שזה אחרי ההתפרצות כבר ויכול לשמש בעיקר למעבר נורמטיבי להמשך חיי השגרה או לפעם הבאה כבר.

מכת צפרדע כמטאפורה להתמודדויות החיים

"מכת צפרדע" שבפרשה נקראת בלשון יחיד, למרות שבפועל היו הרבה צפרדעים. מדוע?

משום שתחילת המכה בשונה משאר מכות התחילה ע"י צפרדע אחת בלבד, שאותה היכו המצרים וגרמו בעצמם לריבוי הצפרדעים. משמע מכך שרצון ה' המקורי היה שצפרדע אחת (!) תגרום את אותה מכה, נזק וצער כמו כל הצפרדעים שנהיו ממנה ביחד.

מה שמוביל אותנו גם לפתרון אפשרי להתמודדויות...

כיצד ניתן להתמודד עם בעיה מתהווה?

נוכל ללמוד אנחנו לסגור את הפה ו"לבלוע את הצפרדע" כשהיא עדיין אחת!

מוטב להתמודד עם הבעיה כשהיא עדיין קטנה יחסית וממוקדת, או אפילו גדולה יותר ובתחילת הדרך, גם בדרכים שנראות לנו מוזרות ולא מתאימות, מאשר להדחיק ולחכות שהבעיה תעצים את עצמה עוד יותר...

אחת מהאסטרטגיות הראשונות להתמודדות היא "תיקון מצב". לטפל בבעיה שנוצרה בשלב התחלתי ביותר ולעשות פרסה. זו ה"תחנה הראשונה" האפשרית לשינוי. תיקון ומענה מיידי למצב.

"איך זה שרשום פה שאני חייב לכם 1200 ₪...?" שואל התושב את האחראית בעירייה על הדו"חות חניה...

"קיבלת קנס של 250 ₪ על חניה במקום אסור. לא שילמת אז זה 'התנפח'...עכשיו אתה משלם על הקנס פלוס ריביות!..."

"הכל התחיל אצלו בכיתה ב' כשהיו לו קשיים בקריאה וכתיבה של המילים והא-ב" מספר לי אבא לנער שליוויתי בישיבה קטנה ונשר מהישיבה והדת...

'אז איך זה שנתת לו לחמם את הספסל במשך עשר שנות לימודים ולא ניגשת לטפל בבעיה הנקודתית בכתה ב'?' הקול שמהדהד לי בראש בשיפוטיות לא טיפולית בעליל, רוצה לזעוק על האבא שמולו... (ו'בולע'...)  

הסטייפלר זצ"ל האיר את עינינו לעובדה שלמעשה אם המצרים לא היו מכים את הצפרדע הראשונה, ארץ מצרים הייתה חוטפת את כל המכה הזו רק מצפרדע אחת בודדה.

רק חוסר השליטה והריסון העצמי של המצרים היה להם לרועץ ונהפך בגלל עצמם וצורת התמודדותם עם המכה שנחתה עליהם לצרה שמורכבת מהרבה מאוד צפרדעים.

זה בא ללמד אותם מוסר השכל עצום ולהזכיר להם שמה שהאיצטגנינין אמרו שהמנהיג משה נולד כעת והכניסו את פרעה והמצרים לכוננות מלחמה נגד כל היהודים היה למעשה הגורם הישיר לכך שרק נהיה מזה "כן ירבה וכן יפרוץ".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

גם לנו ישנו מוסר השכל גדול, שכאשר אנו נלחמים נגד "צפרדע" אחת (שעשויה להיות כל בעיה בעולם שנחתה עלינו) עדיף לנו לפעמים לשתוק ולהרגיל עצמנו "לבלוע את הצפרדע" האחת הקיימת ,גם אם דרך הפעולה הזו קשה לנו ונסבול ממנה מעט אי נוחות, מאשר להדחיק או לחלופין להכותה בברוטאליות תפעולית, להיכנס לפאניקה ורק להחריף ולנפח את הבעיה לממדים גדולים פי כמה וכמה.

הסטייפלר זצ"ל המשיך וביאר מדוע בשונה משאר המכות שנסתלקו לבד, רק במכת צפרדע נשארו הצפרדעים להבאיש 'חמרים – חמרים'?

ותירץ שכיוון שמעיקר דינם צפרדע אחת בלבד הייתה צריכה להכותם, ואת שאר הצפרדעים הם יצרו לעצמם מתוך התמודדות לא נכונה, כשבחרו להילחם בתופעה במקום 'לבלוע' אותה, אז המסר כאן הוא: שמי שיצר לעצמו את הבעיה- עליו מוטל גם לפתור את הבעיה לבד ולא לחכות לסיוע שמיימי או לעזרה מהזולת.

 

הרב אבי אברהם, מנהל חינוכי בישיבת "דרכי צבי" ומטפל רגשי מטעם עיריית ב"ב ומרכז תורני אוהליך, מייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף.

לפניות והערות: Merkazkuma@gmail.com