שבוע של חדשות מסחררות, עדיף כמה שיותר להתרחק מהגחלים הלוהטות האלו. הרי הכול משחיר ומיום ליום מתפזר עוד ענן של עשן וערפל סמיך. בכל מהדורה מדווחים לנו על מועמדים ועל מפלגות, כאלו שמפלגות, מתפלגות ומתפצלות. אלו בורחים מהבית היהודי, ההוא מפטר את חברתו בשידור חי, מועמד אחר מקים עוד מפלגה, שאיש לא יודע מה טיבה, והמועמדת ההיא כבר בטוחה בנצחונה.

מזג האוויר חורפי מסביב, ימים גשומים ברוך השם, אחריהם בוודאי יצוצו כמו פטריות עוד כמה מפלגות אופנה עונתיות. למזלנו, אחוז החסימה הגבוה עומד ומאיים כחומה בצורה לפני מי שמבקש להיכנס בשערי בית המחוקקים. אז נודה לה' על כל גשמי הברכה וגם על אחוז החסימה, שבעיני הבשר שלנו הוא זה שמונע פיצולים נוספים.

בימים כאלו זה הזמן להיכנס לתוך הבית היהודי האמיתי שלנו, עם מרק חם, להגיף את החלונות מהקור והמחלוקת שבחוץ ולהתחבר לספר הספרים הנצחי שלנו. כי בחירות, שידודי מפלגות ופוליטיקה הן מכות שאינן כתובות, אבל אם נתבונן היטב, נצליח בזכות המכות שכן היו, להבין מה התפקיד שלנו. כי החיים של עם ישראל מתנהלים כמו חוק כלים שלובים, כולנו כאחד, מאז ועד עולם.

חשבתם פעם כמה מתנות הקב"ה שולח לנו? התפקיד שלנו כאן הוא להתעורר ולהתפעל, לומר תודה ולהיות מכירי טובה על כל נשימה ונשימה. קל לכתוב, אך קשה לקיים. לראות את האמונה בעיניים, להשתוקק לאמת, זו עבודה קשה. אבל בגלל שלא הכירו טובה, רק חמישית יצאו ממצרים. איך לא ראו את הנסים הגדולים? את שידוד מערכות הטבע? את המידה כנגד מידה? אולי כן ראו, אבל לא הודו מספיק.

יש דרגות שונות של הכרת הטוב. למשל, אותנו התורה מזהירה "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". למרות כל הצרות, למרות עבודת הפרך, העינויים, למרות שזרקו את התינוקות שלנו ליאור, אנחנו מצווים לא לתעב אותם. עד כדי כך חשובה המידה הזו של הכרת הטוב, כי היא הבסיס לאמונה, גם השכלית וגם המעשית. וזה למרות שהעם המצרי היה כפוי טובה של ממש "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף". כבר אמרו חז"ל- עשה עצמו כאינו מכיר.

אותו פרעה לא ידע את יוסף, ובהמשך- לא ידעתי את ה'. כל הכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה. ההשתדלות שלנו בהכרת הטוב היא ביסוס של האמונה והתקרבות לגאולה הפרטית והכללית. כאשר אנחנו מחזקים את ההכרה בכל הטובות שהקב"ה משפיע עלינו, אנחנו מחזקים בעת ובעונה אחת גם את ההכרה בקב"ה שמטיב לנו את ההטבות האין סופיות. וכל הכרת הטוב היא עוד שלב באמונה. הלוואי שנזכה גם אנחנו לאמונה כזאת תמימה וטובה, שזקוקים לה כל כך בעת הזו.

כותב השפתי חיים, שאדם מצד הטבע שלו קשה לו מאוד להכיר טובה. כביכול, כאשר הוא מכיר טובה הוא הופך להיות חייב, להיות "אסיר" תודה למיטיב שלו והוא מרגיש כבול אליו. אבל אנחנו למדים מהפרשה שהשורש הפנימי של ההימנעות מהכרת הטוב, בעצם נובע מכפיות טובה.

משה ואהרון עומדים להכות על היאור, ואנחנו קוראים את הפסוק שאומר ויאמר השם אל משה, אמור אל אהרון קח את מטך ונטה ידך על המים. מדוע העביר משה את המטה לאהרן? למה התורה 'טורחת' לפרט את הפרט הטכני, לכאורה, הזה? הקב"ה בא ללמד אותנו, רגע לפני התהליך העצום של יציאת מצרים, החשוב הזה של הכרת הטוב שנלמד מהכאת היאור. גילוי השכינה מתחיל ב"ידעת כי אני השם". משה רבינו, שתכף יגאל את עם ישראל, יוריד את הלוחות, יוביל את העם בין כל התחנות המצפות לו, צריך לזכור את השורש של הכרת הטוב.

אומר רש"י, 'אמור לאהרון' לפי שהגן היאור על משה. אתה לא יכול להכות, לא במכת דם, לא במכת צפרדע. אפילו שבמכות האלו הדומם מתעלה לקדש שם שמים, זה בלתי אפשרי. כך גם לא את העפר במכת כינים. כל זה מכיוון שהיאור הגן עליך, ואתה צריך להחזיר לו טובה ובטח שלא להיות כפוי טובה ולהכות עליו אפילו כלפי הדומם, שאין לו בכלל כוונה להגן עליך או להועיל לך.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אסור שיהיה פגם בהכרת הטוב. אותו הדבר היה כאשר הקב"ה נגלה למשה בסנה והודיע לו שהוא יגאל את עם ישראל. משה רבינו הולך לבקש רשות מיתרו. יתרו פתח לי פתח, חיתן אותי עם בתו, הכניס אותי לביתו, "מי שפותח בית לחברו, נפשו הוא חייב לו". גם ברגע הנעלה הזה שהקב"ה נגלה אליו בנבואה, הוא מבקש לשאול את רשות יתרו, הוא חייב להכיר לו טובה. הכל מתחיל בהכרת הטוב. רק אחרי שאתה מכיר טובה לאדם ואפילו לדומם, אתה יכול להיות שליח השם ולגאול את עם ישראל.

החזון איש התבטא פעם ואמר שישנם אנשים, שכל החיים שלהם עסוקים בתורה ובמצוות, והם בטוחים שהם בעצמם חיים ממש על פי האמונה. אבל כשיבואו לשמים, הם יופתעו וייווכחו שעדיין חסרה להם הרבה עבודה בעניין הזה של האמונה. אמונה דורשת עבודה יום יומית. וכוח הנפש של ההודיה הוא כלי מעשי לחזק את כוח האמונה שבנפש.

איך עושים את זה? מתרגלים לבקש מהקב"ה גם את הבקשות הפשוטות שלנו, וזוכרים להודות אחרי שהבקשה תתמלא. למדו גם את הילדים להודות, גם על הדברים הברורים, על המיטה המוצעת, על כוס השוקו והעוגיה, אין שום דבר מובן מאליו. כאשר מרגילים את עצמנו לבקש ולהודות מחזקים את האמונה הפשוטה.

אלו שישאלו "מה, הקב"ה צריך את התודה שלנו?" התשובה היא: בטח שכן! זוהי המתנה שלנו. זה כמו ילד קטן שעושה ציור לאבא כמתנה ליום הולדת. האם האבא צריך את הציור? לא... אבל הציור הזה מבטא קשר עמוק בין האבא לבין הבן. קשר של אהבה, קשר של נתינה, קשר של הכרת הטוב. אז במקום להתפלג, נמשיך להתפעל, להתחבר ולהודות לאבא שבשמים.