כולנו, למגינת ליבנו, נתקלנו באנשי חברה קדישא בצומת זו או אחרת בחיינו. הם מתמסרים לעבודת הקודש שלהם בנחישות ובצנעה ראויה לציון, אך מה עם הנשים העוסקות במלאכה זו? הגיעה העת להסיר את הלוט ולהושיב לשיחה אחת מהן ומסתבר, שזה לא היה כזה פשוט כפי שנדמה.

למרבה השמחה, לאחר מאמצים רבים, בחסדי שמיים נמצאה דמות חזקה, אך עם זאת מלאת רגש, שהשכילה להעביר את תחושותיה ולהשאיר אותנו פעורי פה עם מסר חזק שמהדהד בראשנו ללא הרף.

אם תשאלו כל ילדה צעירה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, מהו החלום המקצועי שלה, תשמעו תשובות בסגנון של: אחות, ציירת, עורכת דין ואולי אפילו עקרת בית. בוודאי ובוודאי שלא תשמעו כי היא מעוניינת לטפל בגופות, ובצדק.

אך לא כך המקרה של גב' ר.א. מירושלים (הפרטים המלאים שמורים במערכת) שעוד בהיותה רכה בשנים, היא ידעה שהייעוד שלה הוא לעבוד בחברה קדישא. כן, קראתם נכון, ולמרבה הפליאה, זה די מתבקש בהתחשב בעובדה שסבה, דודה, דודתה ואפילו אחיינה עסקו ועוסקים בתחום. 

גב' א., אני מניחה כי בעת היותך עלמה צעירה, לא באמת הבנת לעומק מה קרובי משפחתך עושים

"נכון, כמובן שלא. היה לי מושג כללי לגבי העניין. את ילדותי העברתי לצידן של קריאות חוזרות ונשנות לבני משפחתי לבוא ולדאוג למקרים של מוות שהצריכו אותם והם אלו שהכינו אותי לקראת העתיד שלי".

"תמיד שאלתי את דודתי מה היא עושה למחייתה, האם זה לא מפחיד והיא ענתה שמדובר באדם שנראה ישן, רק פשוט לא נושם".

"ברבות הימים, תפסתי יותר לעומק במה כרוך התפקיד", היא מציינת.

ואיך היתה תגובתך לכך, לא נעתקה נשימתך?

"הכנתי את עצמי במשך כל הזמן שקדם לעבודה, הן על ידי איסוף מידע והן על ידי דמיון הפעולות שעליי לבצע ולכן לא הוכיתי בתדהמה, כפי שעלולים לחשוב. היתה לי קרקע יציבה מתחת לרגליי. בתקופה שלפני בגרותי, אחיה של אימי נהג באופן תדיר 'לשחזר' הספדים בפניי ובפני ביתו, שהיתה חברה קרובה שלי, ולומר, תוך שימוש בהומור שחור: 'רוצה לראות איך הבת שלי בוכה? הנה, אני אספיד מישהו'".

"תמיד אמרתי כי אני רוצה לקחת חלק בעולם הזה ואינני יודעת להסביר למה", היא ממשיכה. "זה פשוט פעם בי. גם כשחברה ניסתה להניא אותי מהעניין ואמרה לי: "לכי תהיי בלנית, תתעסקי בחיים, למה את צריכה את זה?' עניתי לה כי אני בוחרת להתעסק דווקא במוות. כזו אני'". 

וזו באמת גברת א., מיוחדת ומרתקת וניכר כי דרך החשיבה שלה מסייעת לה להתמודד עם הקשיים המרובים של המקצוע הזה.

ספרי לי על הפעם הראשונה שערכת טהרה בעצמך

"זה קרה בראש השנה. טבילת האש הראשונה. גרתי בסמיכות לבית הקברות "שמגר". באמצע סעודת החג נקשו על דלתי וביקשו את התייצבותי למלאכה. לילדיי הקטנים, מן הסתם, היה קשה מאד להתמודד עם עזיבתי את הבית. אהיה כנה, בתחילה עוד ניסיתי להסתיר את העיסוק שלי ולשמור עליו בסוד עקב הרגישות הרבה הכרוכה בו, אך חשתי כי אין לי באמת לאן לברוח. כולם כבר יודעים. מהמרפסת שהיתה בביתי, ניתן היה לראות את המוני האנשים שהתגודדו באיזור בית העלמין והיה בלי אפשרי להתחבא יותר".

"תמיד תהיתי ביני לבין עצמי מה עושות המטהרות בתוך החדר הסגור עם הנפטרת".

"העניין סקרן אותי מאד והנה הגיע התור שלי", היא מוסיפה. "בתחילה, כמובן, עמדתי בצד וצפיתי בנשים שביצעו את מלאכתן והצעתי את עזרתי. כמובן שהפעם הראשונה קשה מאד וכך גם השניה והשלישית".

והאם אכן ניתן להתרגל, כמו כל דבר בחיים?

"כן ולא. עם הנפטרת העניין הוא פיזי יותר כי המת איננו נושא את עצמו. הקושי הגדול באמת הוא להיתקל במשפחות שבורות הלב. בין אם מדובר באם צעירה או בסבתא מבוגרת יותר, הכאב של האובדן הוא חד ופועם. לעיתים, הקרובים מבקשים לאחר הכל לראות את הפרצוף של הנפטרת והתקשורת איתם מצריכה גמישות רבה ויכולת הכלה".

מה הילדים שלך ידעו על הג'וב שלך?

"הבנים היו שואלים שאלות מרובות ותמיד עניתי בפשטות כי אני מנקה את הגופות". 

גב' א. יודעת היטב מה היא עושה. באופן מיוחד היא השכילה להתייחס לעניין. לא שמרה על מסתורין יותר מדי, לא פירטה מעבר לנדרש, רק שמרה על הדברים כהווייתם בצורה שתתקבל על אוזני השומעים.

נו. האם יורשי העצר מעוניינים ללכת בעקבותייך?

כשהם היו קטנים יותר, הם נהגו לנקוב בשמות של נפטרים ולברר אם הייתי בלוייה הזו והזו ואף ביתי ציינה כי היא תלך בדרכי לכשתתבגר, אך היום אנו פחות מדברים על כך. 

איך את מצליחה ליצור את הניתוק בשובך הביתה מן העבודה?

"בראש ובראשונה אני מחפשת אחר משהו מתוק לנשנש, שוקולד וכדומה".

"יחד איתו אני יושבת, נרגעת ומהרהרת על מה שעשיתי", היא מנמקת. "תוך כדי עבודה, אין היתר לדבר ואני עסוקה כל כולי במלאכת הטהרה, ממש 'בחרדת קודש'. רק לאחריה אני מוצאת את הזמן והפניות הנפשית להבין מה עשיתי. בנוסף, מקום העבודה שלנו מספק לנו לא מעט שיעורי חיזוק ותמיכה שמסייעים לנו להתמודד. המנהלים שתחתיהם אנו עובדות, נחמדים מאד ועושים הכל כדי להקל עלינו ולעזור כמה שאפשר". 

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ספרי לי על מקרה שחרוט במוחך במיוחד

"הסיפורים רבים. באחד מהפיגועים הנוראיים והמפורסמים ביותר, הוצרכתי בשעה 2:00 לפנות בוקר, טרוטת עיניים, ללכת לאבו כביר ולעשות את שלי, אבל אין ספק שהמקרה שלא ימחה מזכרוני הוא כשבאחת הפעמים שבאתי לעשות טהרה, ראיתי שאני מכירה את פני הנפטרת, אשר שבוע קודם עוד שוחחנו להנאתנו בסמינר בו עבדנו יחדיו. 'לא יכול להיות. איך יתכן?' חשבתי לעצמי. 'מה אנחנו? כלום. עפר ואפר'".

אני מניחה כי העושר איננו מגיע מהמשרה הזו

"לא, מעבר לכך, הנני משמשת כמורה לחינוך מיוחד. כמות הפעמים שבהם אני עובדת משתנה מחודש לחודש והתשלום עבורן הוא סמלי ביותר. אני רואה בזה שליחות. רוב הנשים מתנדבות ולא מקבלות שכר על עבודתן כלל וכלל". 

מעבר לתחושת הסיפוק בעשיית חסד של אמת, אילו יתרונות כן יש בעבודה הזו?

"כשאני מסיימת את תפקידי, אני חשה כביכול הייתי בכותל".

"העבודה משנה את החיים. המושגים משתנים", היא מפרטת. "אני לא זקוקה להרבה. כשאני רואה אנשים שרבים ביניהם, אני חושבת לעצמי: 'מחר הם בקבר. מה הם רבים?' וכדאי שכולנו נפנים כי אנחנו זמניים כאן על פני האדמה. חשוב לזכור את המוות, אך להתמקד בעשייה וניצול החיים, יום יום שעה שעה. ושנזכה כולנו לאריכות ימים".