גם אם את נמנית על אלו "שעושים מנגל" בהידור (המשפחה המורחבת ודודים שמעולם לא פגשת), גם אם עמדתם בחלון בפיג'מות וחיכיתם שיחלו הזיקוקים ותינתן האות ובאמת ובתמים התרגשתם מהבומים והאורות, התחושה היא של צופים בשמחה מהצד, מבחוץ ולא חלק ממנה.

כל ההרגשה החיצונית הזאת יושבת כנראה על הפולמוס הידוע בין הציבור החילוני לציבור החרדי על אופי החגיגה והמהות שלה, על אף שגם אנחנו כמו כולם, חרדים לשלום המדינה, לשלום חייליה ולשלמותה.

אז מהי מהות היום? את מה אני, כאישה חרדית, אחגוג ביום הזה בדרכי שלי?

אני אחגוג שיש לנו בית, יש על מה להילחם, אנחנו לא בגלות. על שאנחנו יהודים "בריש גלי", גאים ביהדותנו ומפארים אותה ונכון שהכל פה עוד לא מושלם, עדיין אויבינו אורבים לנו מחוץ ומבפנים (רק לפני יומיים קיבלנו לכך תזכורת עצובה), אנחנו כחברה, בתוכנו, יש לנו עוד הרבה לאן להגיע ולהתקדם, לקבל את השונה ולגשר על פערים.

ביום הזה נסתכל על עצמנו כעם, כיחידה אחת -עם סגולה, יש בנו סגוליות תכונות שאין עוד עם כמונו, יש בנו מיוחדות שאי אפשר לקחת מאתנו.

ישראל זה המקום היחיד בעולם שאם נתקעת עם פנצ'ר בגלגל, 10 אנשים יקפצו לעזור לך, המקום היחיד בעולם שאם את הולכת עם תינוק בעגלה כולם יסתכלו עליו, יגידו כמה שהוא מתוק וינסו להצחיק אותו. אבל תמיד תהיה מישהי שתבקש שתלבישי לו כובע כי ממש קר. כשעובר אמבולנס ברחוב תמיד עוברת לך מחשבה, בטח קרה משהו והלוואי וזאת תהיה רק יולדת (יש מחמירים ורצים אחרי האמבולנס לוודא שהכל אכן בסדר). רק אצלנו יש גמ"חים לדברים הכי מוזרים בעולם (גמ"ח רמקולים, טרמפולינות, מוצצים, צידניות וכדומה).

השנה נתבקשו אימהות שלושת הנערים החטופים להדליק משואה משותפת בטקס יום העצמאות בהר הרצל. איריס יפרח, אמו של אייל יפרח הי"ד, נשאלה למי תקדיש את המשואה והיא השיבה: "לעם הנפלא הזה שלא עוזב אותנו לרגע, אני רואה את זה כהמשך לתקופת ה'ביחד' שעטפה אותנו - גם בתקופות פחות נעימות".

עם ישראל - עם נבחר.