אאא

השבוע הוזמנתי למסיבת מרגשת ובלתי שגרתית בעליל בקיסריה: מסיבת הודיה על קבלת גט כריתות. תגידו שהאישה השתגעה, שמא יצאה מדעתה? טעות בידכם. היא עשתה זאת באופן מושכל ונהיר, כשהיא שולחת הזמנות כבוד למכריה במעגל הקרוב.

היא באמת שמחה והודתה לה' על גאולתה ויציאתה לחופשי לאחר אינספור שנים בהן הייתה נתונה בכבלי שיעבוד בו לא חפצה. זהו סיפור טראגי מתמשך שסוף סוף הגיע סופו עם שחרורה לחופשי, כציפור דרור.

בראש המסובים ישב הרב אליעזר רוט, חתנו של הגאון רבי יצחק זילברשטיין, אחד מהרבנים הגדולים שמפארים את עולם היהדות, חתנו של מרן הרב אלישיב זצ"ל. בדבריו שזר מכלי ראשון דברי אמונה ומסר, חיזוק ועידוד ששמע מדודו מרן שר התורה רבי חיים קנייבסקי ומחמיו הגדול.

כשביקשו ממני לשאת דברים אמרתי כי דוד המלך ע"ה אומר, ומובא בחז"ל שמזמור זה מיוחס לאדם הראשון: "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות".

ההודיה לה' היא דבר מבורך וטוב, אמנם יש חילוק בעצם ההודיה מתי היא נאמרת. כשהיא נאמרת בבוקר – בשעת בהירות, כאותו בוקר כשהאור זורח והשמש מאירה וכולם רואים את חסדי הבורא וטובו – הרי זה ברור שיש על מה להודות.

אבל יש עוד הודיה אחרת, מסוג קצת שונה ומורכב יותר: בלילה, כשהכול מסביב חשוך ואפל. אז החוכמה היא להאמין. אז קשה לומר לראות את חסדיו של הבורא כמו באור יום, אז צריך להפעיל את ה"ואמונתך בלילות".

אבל, אמרתי, מונח כאן רובד עמוק יותר: אם בשעה שאדם נמצא בשעות האופל החשיכה והלילה, הוא ממשיך להודות ולשמוח, כאילו עכשיו בוקר בהיר ומואר, הרי שהוא באמת ממשיך על עצמו את הישועה והגאולה הפרטית שלו.

הרי השמחה כאן במסיבת ההודיה הייחודית והמרגשת הזו, אמרתי, מהולה במעט עצב. נכון יש שמחה גדולה על הגאולה והישועה והיציאה לחרות, אבל מקננים כאן חששות וספקות גדולים: האם אכן תמצא בן זוג חדש וראוי? האם הזיווג החדש יעלה יפה? האם אכן תגיע הישועה בקרוב?

נכון, יש שמחה גדולה, האישה קיבלה גט, אבל לומר שזו התכלית? האם אנחנו יכולים לומר בפה מלא שאנחנו חוגגים מסיבת הודיה? לא מוקדם מדיי?

רק כיהודים מאמינים אנחנו לא עסוקים ברגעים אלו בפחדים וחששות. יש כאן מסיבת הודיה, מודים לה' על העבר, יחד עם האמונה לעתיד, ואף מודים אנו כבר על העתיד שבוודאי יהיה טוב יותר, זו המסיבה האמיתית וההודיה הגדולה ביותר.

 • • •

בימים אלו, עם ישראל מציין את שלושת השבועות שייחלו ביום ראשון הקרוב, עם צום שבעה עשר בתמוז (נדחה). ימי בין המצרים, ככתוב במגילת איכה "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". כשנתבונן בראי ובמבט חז"ל אנו מוצאים את הביטוי הנכון לימים אלו. מבחינם, אלו לא ימי בכי על העבר אלא דווקא ימי נחמה ותקווה לעתיד.

אנו רואים זאת במדרשים והמקראות הנוגעות לאירועי חורבן בית המקדש וירושלים. "ואף גם זאת", אומרת התורה תוך כדי התוכחות והקללות הקשות ביותר, "לא מאסים ולא געלתים לכלותם", ומבארים חז"ל כי גם בתוככי עומק הגלות השאיר לנו הקב"ה אור גדול – הגנוז בתורה הקדושה. חכמינו זכרונם לברכה מבטאים בתוך כאבם על חורבן בית המקדש נחמה פורתא בכך שהקדוש ברוך הוא "שפך חמתו על עיצים ואבנים", ולא כילה את כלל ישראל בעוונותיהם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בתשעה באב אנחנו קמים בחצות היום ממושבנו כאבלים ומתנערים מאפרנו כרמז על תקומה ותקווה לניית בית המקדש. האמת היא כי אבלות החורבן עצמה מיוסדת על אמונה ותקווה איתנים. כי זו התכלית, אנחנו לא רק בוכים על העבר, אלא דוקא מתוך החורבן כבר מוצאים נקודת אור על הנחמה והתקומה שמנשבים מאחורי כותלנו, וכפי שאומרים לנו חז"ל כי "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבניינה", מנהגי האבלות עצמם מעוררים ומביאים אותנו להשתייכות אל העבר, ולחיות את העתיד לבוא – כבר בתוככי הגלות בהוה!

ההודיה היא לה' דוקא מתוך הגלות והקושי, וכשאנחנו מודים לו גם ברגעים אלו, אנחנו מגלים את דעתנו כי אנו סמוכים ובטוחים רק עליו וזה מה שיביא בסופו של דבר את הגאולה.

זהו מסר ישיר לנו: גם בשעות הקשות שלנו, גם בשעות הלא קלות, צריך לזכור להודות לה', על העבר הטוב, על ההווה המורכב ועל העתיד שבוודאי צופן בחובו רק טוב.

וכאמור, דווקא ההודיה עכשיו כשזה עוד לא בהיר ונהיר, וכשזה עוד לא נוח וכשאנחנו עדיין בגלות ובספקות ובחששות, דווקא עכשיו הקריאה שלנו וההודיה על העבר ועל העתיד היא הערובה שלנו שאכן נזכה כולנו לגאולה הפרטית והכללית, במהרה בימינו.

שבת שלום ומבורך, הרב בן ציון (בנצי) נורדמן